הרחבה למשל

הרחבה למשל

"נאמן ביתו של האדון"

יהודי נאמן אצל אדון אחד, קיבל חמש מלקות מממלא מקומו. מה קרה בסוף? משל של בעל הסולם על השכר העתיד לבוא

מכות רבות ערך של האגו

"וזה דומה, למעשה שמספר העולם, על יהודי, נאמן בית אצל אדון אחד, שהיה האדון אוהבו כנפשו. וקרה פעם, שהאדון נסע לדרכו, והניח עסקיו ביד ממלא מקומו. והאיש הזה, היה שונא ישראל. מה עשה, נטל ליהודי, והלקה אותו חמש מכות בפרהסיא, לעיני כולם, כדי להשפילו היטב."
מדובר על האגו ועל ה"נקודה שבלב" שבתוך האדם, על איך שהאגו שולט עכשיו על האדם ונותן מכות ל"נקודה שבלב", שנקראת "יהודי", מהמילה "איחוד". הנקודה הזאת רוצה להתייחד עם הבורא וסובלת מזה שאינה יכולה לעשות זאת, וזה אומר, שהיא מקבלת מכות מהאגו שלה.

"וכאשר חזר האדון, הלך אליו היהודי, וסיפר לו כל שקרה לו. ויחר אפו מאד, ויקרא לממלא המקום, ויצוהו לתת ליהודי תיכף על יד, אלף אדומים בעד כל מכה שהלקהו.

נטל היהודי ושב לביתו. מצאה אותו אשתו בוכה. אמרה לו בחרדה רבה : "מה קרה לך עם האדון ?" סיפר לה. אמרה לו : "א"כ, למה אתה בוכה ?" אמר לה : "אני בוכה, משום שלא הלקה לי, אלא חמש מכות. והלואי, היה נותן לי לכל הפחות עשר מכות. כי עתה היו לי עשרת אלפים אדומים"."

בדימוי של העולם הזה, הסיפור הזה נראה גס ואגואיסטי, אבל אנחנו מבינים שהתורה מספרת על העולם הפנימי של האדם. מי שמבין את זה, מתרגם אותה בצורה נכונה.

"אדם, הוא עולם קטן", שבו יש שני צדדים הפוכים: "נקודה שבלב" והלב עצמו. והלב שונא את ה"נקודה שבלב", שמשתוקקת לאיחוד עם הבורא.

ככל שמתגלה בנו רצון לקבל יותר גדול, שנקרא לב אגואיסטי ואכזרי, כך הוא תופס חזק יותר את ה"נקודה שבלב", ולא נותן לה להתקדם. והיא עושה כל מיני ניסיונות לברוח ממנו ולהתקדם, ולכן היא סובלת משליטתו ומהעבדות שלה, מהגלות המייסרת. המתח והמאבק ביניהם כל הזמן גדל, וה"נקודה שבלב" מרגישה יותר ויותר כאבים מזה שלא יכולה להתאחד עם הבורא.

בצורה כזאת נוצר הכלי. ולכן, כאשר מגיע המילוי, שזה נקרא ש"האדון חוזר", אז השׂכר מורגש באותם הייסורים, באותם המקומות הריקים, שנוצרו בזמן הגלות. כלומר, לא הרצון לקבל עצמו הופך לעל מנת להשפיע, אלא המאבק נגדו!

במקום מכות מרגיש אהבה

(הרב מיכאל לייטמן, "מהות הדת ומטרתה", 13.04.15)

"יש דוגמה בהקדמה לתלמוד עשר הספירות באות ק"ח, שבעל הבית של יהודי נסע ומישהו אחר נתן לו מכות, ובעל הבית שילם לו אחר כך כסף על כל מכה. זאת אומרת שאתה מתחיל להעריך גם את כל הדרך שעברת, את הדברים הכי גרועים, כי לא עברת אותם בצורה גרועה אלא מפני שהכוונה שלך לא הייתה נכונה. ואילו עכשיו, כשאתה מתקן את הכוונה אתה רואה את הדברים האלה כטובה ובמקום מכות אתה מרגיש אהבה. כמו ילד קטן שנתנו לו מכה כדי לחייב אותו למשהו, ואחר כך כשהוא משיג את מה שהוא משיג, אז הוא מודה על המכה ההיא."

הכל זה עטיפה של הבורא
(ערוץ "תפיסת המציאות")

חוץ מהאדם והבורא אין שום דבר. וכל מה שיש, הכל נכלל במושג הבורא. כל היקום, כל העולם, דומם, צומח, חי, כל באי העולם, כל האנושות, כל בני האדם, אוהבים, שונאים, כל הקבוצות, כל החברים. כל העטיפה הזאת מוצגת כלפי האדם, אך ורק כדי שדרך העובי הזה, הוא יתקשר לבורא.

-
* * * * *
חייבים כל פעם לא להתנתק ממנו ולהצדיק אותו אפילו בדברים הגרועים

(הרב מיכאל לייטמן, "הקדמה לתלמוד עשר הספירות" אות ק"ח, 11.08.09)

"וזה דומה, למעשה שמספר העולם, על יהודי, נאמן בית אצל אדון אחד," זאת אומרת, האדם שרצה להיות בייחוד עם הבורא, לכן נקרא "יהודי". "שהיה האדון אוהבו כנפשו." שכבר הגיע איתו לחיבור, עם הבורא. "וקרה פעם, שהאדון נסע לדרכו," הסתלק מקשר עם אותו אדם. "והניח עסקיו ביד ממלא מקומו." שבאה שליטה אחרת במקום הבורא לפני האדם. "והאיש הזה, היה שונא ישראל." כלומר, לא נתן לו להתקדם לחיבור, לדביקות. "מה עשה, נטל ליהודי, והלקה אותו חמש מכות בפרהסיא, לעיני כולם, כדי להשפילו היטב." זאת אומרת, עם כל ההחלטות הקודמות שלו, עם כל הדרגה הקודמת שלו, עם הכל, קיבל כאלה ייסורים שנפסק לו הקשר, אותה המדרגה עם הבורא ונעשה תחת שליטת אותו רצון לקבל שעתה שולט עליו.

אבל מרגיש מזה רע, מרגיש מזה מכות. כלומר, הוא רוצה להיות בקשר, הוא משתוקק לכך. אין לו הסתר כפול שהכל נעלם. אבל הוא רואה, שהרצון לקבל עכשיו שולט עליו, ולא יודע מה לעשות עם זה. הוא נמצא במאבק פנימי. "וכאשר חזר האדון," כשמילא את הסאה של היגיעה בהתחברות עם הבורא מכל המצב הרע הזה, שהאגו שלו רצה לנתק אותו, והוא היה כל הזמן בהחלטה, איך כן להתחבר חזרה - אז כשהגיע לסוף היגיעה, התגלה הבורא שוב. "הלך אליו היהודי, וסיפר לו כל שקרה לו." כאילו הוא מחפש עכשיו איך להצדיק את הבורא, שעשה לו דבר כזה.

"ויחר אפו מאד, ויקרא לממלא המקום, ויצוהו לתת ליהודי תיכף על יד, אלף אדומים בעד כל מכה שהלקהו". כלומר, כשיש לאדם תביעה לבורא, מה עשה לו, אז הבורא מגלה לו שדווקא על פני הרצון לקבל הזה ששולט עליו, הוא מגיע עכשיו לאותה המדרגה הגדולה על פני כל הרצון לקבל שנעשה לו עזר כנגדו, ומעלה אותו עוד יותר קדימה.

"נטלם היהודי ושב לביתו." זאת אומרת, בודק מה יש לו מהמצב שלו. "מצאה אותו אשתו בוכה." בודק את הרצון לקבל שלו ורואה שחבל שאין לו יותר. "אמרה לו בחרדה רבה: "מה קרה לך עם האדון?" סיפר לה. אמרה לו: "א"כ, למה אתה בוכה?"" הרי הוא קיבל מדרגה בעצם, אז למה הוא לא מרוצה מהרצון שלו, שעכשיו העלה אותו ליתר דביקות ופתח לו את כל האופקים? "אמר לה: "אני בוכה, משום שלא הלקה לי, אלא חמש מכות. והלואי, היה נותן לי לכל הפחות עשר מכות. כי עתה היו לי עשרת אלפים אדומים"." אז היה יכול לעלות לדרגה עוד יותר גבוהה. ודאי שיכול לשפוט את זה לאחר מעשה ולא לפני. כפי שהוסבר קודם, שאסור לנו לעבוד, לדבר, על המדרגה שאנחנו נמצאים בה, תמיד עלינו להשתוקק קדימה.

מכאן ניתן לראות דוגמא פשוטה, ברורה, שעל ידי העזר כנגדו, רצון לקבל, אנחנו עולים כל פעם במדרגות, אבל בינתיים, שאנחנו יכולים להתגבר, לא יכולים להתגבר עליו, הוא שולט עלינו, אנחנו מרגישים מכות. וודאי שבזמן המכות לא יכולים להצדיק את ההשגחה. ואחר כך כשעולים למעלה, אז כן מצדיקים וכן אוהבים ומגלים את האהבה.

כלומר, האדון שנסע, נתן בצורה כזאת הזדמנות לאותו יהודי לקבל את ה- 5,000 אדומים. כך שאין ברירה, אם אנחנו מתנתקים מהבורא על ידי הגדלת הרצון לקבל, רוכשים בזה רצון לקבל, אחר כך מתקנים את הרצון לקבל, עולים מעליו, ואז מתחברים לבורא, מגיעים אליו בדרגה יותר גבוהה. המצבים הללו חייבים להיות, פעם זה ופעם זה, פעם זה ופעם זה. וודאי במצב שנמצאים תחת שליטת האגו, קשה לנו להצדיק את הבורא, אנחנו מרגישים רע.

אבל אנחנו חייבים כל פעם לא להתנתק ממנו ולהצדיק אותו אפילו בדברים הגרועים. בצורה כזאת אנחנו עוברים דרך החמש מכות האלה, חמש דרגות העביות, עד שמגיעים לזה שבכל זאת אם לא מתנתקים מהבורא על פני כל המכות הללו, שורש א' ב' ג' ד', שזה לא פשוט, משתדלים בכל כוחנו, אז מגיע שלב שכל זה מתהפך כבר אצלנו לעביות שאנחנו שולטים עליה, שאנחנו מעלים את עצמנו, לא למטה מהעביות, אלא למעלה מהעביות. ואז מתגלה לנו הקשר עם הבורא, דרגה הרוחנית שלנו, הגבוהה יותר.

ובשלב הזה אנחנו מצדיקים את העבר שלנו. אנחנו רואים שעל העבר, גם בזדונות וגם בשגגות, הבורא עשה לנו באהבה גדולה את כל הדרך. לכן התשובה לשאלה מתי יכולים להצדיק היא רק בסוף, לא באמצע הדרך. בעל הסולם מסביר זאת בהרחבה גם ב"הקדמה לספר הזוהר". ולכן אין לנו ברירה אנחנו חייבים רק להשתוקק קדימה וכל "הצדיק" ו"צדיק גמור" לפנינו. והיום אם נרצה לראות את עצמנו, אז אנחנו נגיד או על עצמנו "רשע", או על הבורא שהוא רשע, אחד מהשניים. אין צדק בעולם, לא צדיק ולא כלום. הפרעֹה מגיע כבר לדרגה שהבורא צדיק והאני רשע. אלו דברים גדולים.-

בור עמוק מאוד
(ערוץ "אור וכלי - אור ורצון")
לכלי הרוחני עומק גדול מאוד. בתוך העומק הזה אנחנו פועלים. בור עמוק שהאדם שופך בו ושופך בו ושופך. אבל עד שהמים לא עולים לשפת הבור, האדם לא רואה שעשה משהו. כי הכלי העמוק הזה מלא בפרטי פרטים אינסופיים.

"האדם מזהה את המכות שלו כנגד ההשפעה. היצר רע נותן לו מכות, והוא עדיין בוכה, ובכל זאת מזהה אותן כלפי ההשפעה. כשמתגלה האדון, זאת אומרת שהוא יכול לקבל את תכונות ההשפעה, אז הוא מבין עד כמה שהגילויים האלה פועלים אצלו עכשיו ככלים, לעומק הכלים." (הרב מיכאל לייטמן, "הקדמה לתלמוד עשר הספירות" אות ק"ח, 26.03.08)

--

כל הסתירות נפתרות בדרגה יותר עליונה
(ערוץ "הפרעות בדרך הרוחנית")

כל הסתירות נובעות מחוסר התכללות נכונה. סתירה היא חוסר הבנת הקשר של זה עם זה. לכן רק בהתעלות לדרגה יותר עליונה, שממשיכים אור על הסתירות, יכולים לפתור את הספיקות. כי בדרגה יותר עליונה אין סתירה אלא כוח האיחוד.

* * * * *
עד כמה שהוא הפוך מהבורא,

את ההרגשה הזאת מקבל כמכות

(הרב מיכאל לייטמן, "הקדמה לתלמוד עשר הספירות" אות ק"ח, 26.03.08)

"וזה דומה, למעשה שמספר העולם, על יהודי נאמן בית אצל אדון אחד, שהיה האדון אוהבו כנפשו, וקרה פעם, שהאדון נסע לדרכו, והניח עסקיו ביד ממלא מקומו, והאיש הזה היה שונא ישראל, מה עשה, נטל ליהודי והלקה אותו חמש מכות, בפרהסיא לעיני כולם, כדי להשפילו היטב. וכאשר חזר האדון, הלך אליו היהודי, וסיפר לו כל שקרה לו. ויחר אפו מאד, ויקרא לממלא המקום, ויצוהו לתת ליהודי תיכף על יד, אלף אדומים בעד כל מכה שהלקהו. נטלם היהודי ושב לביתו, מצאה אותו אשתו בוכה, אמרה לו בחרדה רבה, מה קרה לך עם האדון. סיפר לה, אמרה לו, א"כ למה אתה בוכה. אמר לה, אני בוכה משום שלא הלקה לי אלא חמש מכות, והלואי היה נותן לי לכל הפחות עשר מכות, כי עתה היו לי עשרת אלפים אדומים."

זה עונה על השאלה האם לגלות או לא לגלות, האם לשמוח בזה שאדם מגלה שהוא עבריין או לא. אבל אפשר להעריך זאת רק לפי התגמול. ומהו התגמול? לפי עומק הטבע שמגלים, עד כמה הוא אכזרי, עד כמה הוא אגואיסטי, עד כמה הוא הפוך מהבורא, ואת ההרגשה הזאת מקבלים כמכות. מתוך זה צריכים לפרש כל דבר שבעל הסולם אומר, כי הוא אומר את זה מתוך הטבע שלו. בעל הסולם הביא דווקא את הדוגמה הזו ולא דוגמה אחרת, לא מפני שהוא רוצה לספר סתם בדיחה, ועוד בדיחה שנראית כביכול אנטישמית, אלא הוא רוצה להסביר שהאדם מזהה את המכות שלו כנגד ההשפעה. היצר רע נותן לו מכות, והוא עדיין בוכה, ובכל זאת מזהה אותן כלפי ההשפעה. כשמתגלה האדון, זאת אומרת שהוא יכול לקבל את תכונות ההשפעה, אז הוא מבין עד כמה שהגילויים האלה פועלים אצלו עכשיו ככלים, לעומק הכלים.

זאת אומרת, השמחה והצער משלימים זה את זה. אפשר להגיד "אז האם כשמגיעים לתיקונים וכבר נמצאים בתיקון, אז מתחילים להצטער על מה שהיה?" אלא הצער הזה שאדם מצטער, הופך להיות עכשיו גם לכלי. אז אין בזה שלימות? יש שלימות בזה שאדם דבוק עם הבורא ויש לו כלים שהוא מצטער בהם, שבכך הוא כל הזמן יכול להכפיל עוד את השלימות הזאת.

לכן אפילו שמגיע לשלימות, הוא כל הזמן נמצא בשגשוג. כי אחרת יש שאלה "ברוך ה' הכל בסדר, ומה עכשיו?". בדוגמה שמביא בעל הסולם שהיא מקרה דעולם הזה היהודי כאילו מצטער על העבר, מדוע הוא לא מקבל, אבל כשאדם מגיע לתגמול הרוחני, שם זו שלימות. לא תתכן שם הרגשה שהאדם קיבל חמשת אלפים במקום עשרת אלפים, אלא ההרגשה שם חייבת להיות שלימה. ובכל זאת, למרות שהיא שלימה, יש לאדם הזדמנות להצטער בצער הקודם, ועל ידי זה לגרות את עצמו ולהיכנס לדרגות אהבה מתקדמות יותר.

זה בניגוד למה שחושבים על רוחניות, שאדם מגיע לשם ונעלם, או שנעצר כמו דומם ואין לו לאן לזוז. ההפך, מתגלים לו יותר ויותר הבחנות ויכולות להתקדם. מתגלה לו שלימות על פני שלימות. דווקא שלימות שבה הוא יכול עוד יותר להתקדם, היא השלימות, והיא לא פוגעת במצב הנוכחי, מפני שהמצב הנוכחי גם הוא שלימות, הוא אהבה. אם אנחנו יוצאים מהכלים שלנו, אז כל היחסים מקבלים לגמרי תמונה אחרת, התפעלות אחרת.

חינוך לפי דוגמה עליונה
(ערוץ "חינוך רוחני")

חינוך האדם כולל בתוכו את תיקון כל העולם. כי העולם הוא העתקה מפנימיות האדם. לכן האדם צריך לחנך את עצמו לפי הדוגמה העליונה, ולהביא את העולם לתפיסה פנימית וחיצונית של אור עליון ממלא כל המציאות.

"אנחנו רואים שעל העבר,

גם בזדונות וגם בשגגות,

הבורא עשה לנו באהבה גדולה את כל הדרך.

לכן התשובה לשאלה: מתי יכולים להצדיק?

היא רק בסוף, לא באמצע הדרך."

(הרב מיכאל לייטמן, "הקדמה לתלמוד עשר הספירות" אות ק"ח, 11.08.09)

"אין אכזר במדינת המלך"

אבל אם היה נופל לאותה דרגה קודמת,
מיד יש אכזרים
(הרב מיכאל לייטמן, "מצווה אחת", 26.08.14)

"כמו באותה דוגמה של היהודי שקיבל חמש מכות ולא חמש מאות מכות. אם הוא יודע שעל כל מכה, על כל הרגשה רעה הקטנה ביותר, הגדולה, על הכל יחד, על כולם יחד, לא חשוב, אם בסך כל החשבונות הם מקבלים פיצוי הולם, שהסכימו עליו מראש, כמו באותה דוגמה של היהודי ב"הקדמה לתע"ס" אות ק"ח[1], אם הבורא יודע מה הפיצוי שיש להם, ושמראש הם היו מסכימים אם היו יודעים, אז הוא נהנה ממה שעובר עליהם.

לכן אנחנו אומרים, אין לבורא מושג הזמן, כי הוא יודע על הפיצוי, הוא יודע על ההשלמה. כי מה זה הבורא? כך עובדת המערכת בהשלמה. ולכן אמנם שכולם סובלים, זה רק עניין של זמן שהם עדיין הם לא מרגישים, אבל הם מקבלים מזה פיצוי וזה לטובת המערכת ואין כאן שום פגם.

עוד יותר מזה, הם היו בעצמם, כמו שכתוב באותה דוגמה, מוסיפים ייסורים אם היו רואים איזו השלמה הם מקבלים. ודווקא צריך ייסורים והשלמה, כי בלי זה אי אפשר להגיע לרווח. כי צריכים לגלות את הכלים הריקים ואת התיקון שלהם ואת המילוי שלהם. אחרת אין לנו נברא, שיש לו כלים אינסופיים משלו, והוא שולט בהם, בכולם, ומשתמש בהם, זאת אומרת ממלא אותם בצורה השלמה.

שאלה: כותב בעל הסולם על "לשמה", "והדרך להגיע לדרגה זו, אינה מוגבלת בזמן, אלא במכשירים אותו, ובמידת שליטתו על לבו". מי אלה או מה אלה "המכשירים אותו" ומה זה "מידת שליטתו על לבו"?

עד כמה שאדם שולט על לבו, לחבר לבו לאחרים ללב אחד, והם עוזרים לו בזה, זה נקרא שהם "מכשירים את לבו". והכוחות שהם מעוררים בזה, הם כוחות עליונים, זאת אומרת כוחות הטבע. אבל העיקר זה האדם עם הסביבה.

שאלה: אולי זו בעיה אצלי בתפיסת המציאות, אבל כשאני מסתכל לאחרונה על העולם אני רואה זוועות, אני לא רואה דברים טובים. אתה אומר שהבורא רואה, הוא מעל הזמן, אבל אני לא מעל הזמן.

מה זה בורא, איזה בורא? הבורא זו המערכת הכללית המאוזנת. זה נקרא אצלנו "מתוקנת", "אבסולוט", המאוזנת. שאור וכלי נמצאים זה בזה, ומתוך המצב הזה הכל מתקיים.

תלמיד: איך אפשר לראות בתוך מה שאנחנו רואים בעולם היום, שהבורא טוב ומיטיב? זה לא נראה כך.

כי אתה עוד לא רואה שמגיע בעל הבית ונותן לך על כל מכה אלף זהובים. כך זה.

תלמיד: אני לא רואה.

בסדר, לעת עתה אתה לא רואה. אבל אחר כך כשאתה תראה, אתה תגיד "איזו כוונה יפה היתה לו!". וחוץ מזה, כשאתה מתקן כך את עצמך, אתה מתנתק מהרצון לקבל שלך ועובר לחיים בכוונה. הרצון לקבל מפסיק להיות הנושא, העניין אלא הכוונה הופכת להיות העיקר. ולכן אתה לא מזדהה עם המכות. זה לא עניין של שכחה כמו בעולם שלנו, זה עניין של מיתוק הדינים בצורה אחרת, למרות שגם בעולם שלנו אנחנו רואים שזה קורה. אנחנו רואים אנשים שסבלו מאוד, עד כמה שהם נהנים להיזכר בזה.

אמא שלי היתה במצב שיכלה להרשות לעצמה הכל. אני ואחי, אבא שלנו וכולם היו יכולים לתת לה הכל, אבל היא העדיפה לקחת כוס מים רתוחים בלבד, בלי צבע, בלי כלום, וחתיכת לחם כמה שיותר יבשה, והיתה נזכרת באותם המצבים בזמן המלחמה כשהיתה סטודנטית רעבה וזה מה שהיתה מקבלת פעם ביום. כי את אותו תענוג, היא לא היתה מסוגלת לקבל עכשיו, לא חשוב מה הבאת לה. כי אז היו כלים לזה, ולא חשוב שהלחם ההוא היה חצי מחימר וממים רתוחים בלבד, אלא הכל תלוי בכלים.

לכן בלי לעבור על הדברים האלה אתה לא יכול. וכשאתה עובר עליהם, אתה רואה שבזכותם, ודווקא בהם, ודווקא כשאתה מעלה אותם עכשיו, וברוחניות אין שכחה, אין מצבים שנעלמים, אז אתה משתמש בכלים האלה, לא בצורה שאמא שלי השתמשה, אלא כדי לגלות בכל המצבים הנוכחיים, באורות שמגיעים. מתגלה לך נרנח"י.

תחשבו קצת איך שזה קורה. זה שאתה רואה זוועות בעולם, זה אתה רואה. לכן כתוב, "כל הפוסל במומו פוסל". אם היו לך כלים מתוקנים לא היית רואה זוועה בעולם. אלא אם כן היית מתלבש בעולם בפעולה מיוחדת מאוד, אם היית עושה פחת דרגה, כמו שבעל הסולם ביקש מהבורא שיוריד אותו לגובה הנבראים הסובלים כי אחרת לא יוכל לחבר אליהם את התורה. אבל ככל שאתה עולה יותר, אתה עולה בדרגות שאתה מצדיק יותר ויותר את הבורא.

זו המהות של המדרגות. חושך הופך להיות לאור, מר הופך למתוק. אז איזו מציאות? זאת אומרת, זה שאתה אומר שאתה רואה את הכל רע זה "כל הפוסל במומו פוסל". בגלל שהכלים שלך נמצאים בכאלה מומים, אתה רואה עולם רע. אתה יכול להגיד מה שאתה רוצה, אבל אני אומר לך שאם תתקן את עצמך אתה תראה שכולם נהנים.

איך כולם נהנים? הם סובלים. אני רואה, קורא עיתון, רואה טלוויזיה, הכל סבל אחד גדול, משהו נורא קורה בעולם, על מה אתה מספר לי? אני אומר לך שזה אתה בלבד רואה, היחיד בעולם, שהעולם סובל, מפני שהכלים שלך לא מתוקנים.

אם אתה שואל אותי, אני רואה עולם יותר מתוקן ממה שאתה אומר. גם לא במאה אחוז, כי אני לא נמצא מתוקן בעצמי, אבל במידה שתיקנתי את עצמי אני מצדיק את העולם הזה. אני קושר את החושך לאור, ואצלי כבר "חשיכה כאורה יאיר" נעשה כאחד. יותר מאחד, לא ממש אחד, כי אני באמצע הדרך, אבל אני כבר מתחיל לתאר מזה עד כמה שהדברים האלה נסגרים בטוב.

לכן אין לך עצה אחרת אלא ללכת ולתקן את הכלים שלך. כי אין יותר מה לעשות. אז ייגמרו בעיניך כל המלחמות, כל הבעיות, הכל ייגמר, לא יהיה יותר. "אין אכזר במדינת המלך"^{^[2]}. אבל אם היה נופל לאותה דרגה קודמת, מיד יש אכזרים."

[1] "וזה דומה, למעשה שמספר העולם, על יהודי נאמן בית אצל אדון אחד.."

[2] "אין שום אכזר במדינת המלך" (כתבי בעל הסולם, אגרות, אגרת א')

צביון מנוגד בתוך הלב
(ערוץ "חינוך רוחני")

"אדם, הוא עולם קטן",

שבו יש שני צדדים הפוכים:

"נקודה שבלב" והלב עצמו.

והלב שונא את ה"נקודה שבלב",

שמשתוקקת לאיחוד עם הבורא.

(הרב מיכאל לייטמן, 25.12.12)

תמונות וצורות על פני ענן קבוע
(ערוץ "אדם הוא עולם קטן")

אין שינויים בעולם, אלא שינויים באדם. תהליך פנימי של רצונות שעולים ויורדים, מתגלים ונעלמים. ענן הקבוע של אור אין סוף קבוע, שעל פניו אנחנו רואים תמונות, צורות, של תכונות, רצונות, כוונות.

* * * * *

כיצד נסתכל על הייסורים?

(הרב מיכאל לייטמן, 01.08.18)

אתה תסתכל על הייסורים, ואתה תבכה למה לא היו לי יותר. אתה זוכר את המשל על היהודי שבעל הבית נסע ומי שבא במקומו נתן לו מכות ואחר כך בעל הבית שילם לו עבור כל מכה ומכה?

אתה תגלה שזה לא ייסורים ולא צרה. אתה תגלה שבעל הבית נסע בכוונה, כי בצורה ישירה הוא לא יכול לגדל את הכלים שלך, לכן שם במקומו מחליף ואז על ידי זה שהמחליף שלו נתן לך צרות, מכות, אתה יכול לקבל עכשיו תוספת מבעל הבית.

תלמיד: והצרה עצמה הייתה או לא הייתה?

ודאי שהייתה בכלים דקבלה שלך, ובכלים דהשפעה אין שום צרה, ההיפך. זה הופך לאהבה, כדי להבליט את האהבה, כדי לגלות את האהבה אתה צריך חושך.

תלמיד: ואני מקבל על זה מילוי? אני מקבל השלמה?

האהבה עצמה זה המילוי.

תלמיד: אבל אין פגם באהבה, למה צריכים לסבול?

לא, זה לא סבל, לא משייכים את הסבל הזה לנו, אלא רק לדמיון שלנו.

תלמיד: מה זה הנקודה הזאת?

אני לא יכול להסביר, אבל כתוב על זה שרק הרצון לקבל סובל, כי לזה כביכול הוא נברא. אין, אתה לא משייך את כל הסבל שעברת, שאז נראה לך שזה כל העולם, אלא ברגע שאתה מתחיל לקבל את המילוי הנכון, האמיתי, היינו מהשפעה ואהבה, אתה בכלל לא מחשיב את הסבל שהוא היה לך, הוא לא היה עליך, אלא על הכלים האחרים, זה לא אתה.

אותו שונא הוא טבע האדם

(הרב מיכאל לייטמן, "הקדמה לתלמוד עשר הספירות" אות ק"ח, 17.05.07)

זאת אומרת, הבורא בכוונה הסתיר את עצמו, נסע. והשאיר במקומו את השונא, את מי שהוא ההפך ממנו כלפי האדם, כדי שהאדם יסבול. ועל ידי זה תתגלה האהבה ויתגלה השׂכר הגדול וכן הלאה. הדוגמאות האלה לא כל כך מעידות על שלימות האלוהים. שהרי לתת מכות ואחר כך לשלם, זה לא מצד השלימות, זה לא מצד האהבה, הכול יכול העושה את הכול. והמציאות לא נראית לנו לגמרי ישרה.

אלא אנחנו צריכים להבין, שאותו שונא הוא טבע האדם. שרק מתוך הטבע שלו, ההפכי מהבורא, מתוך הניגוד בין הטבע שלו לבין הבורא, אדם יכול לקבוע את נקודת ההעמדה העצמאית שלו - הבחירה. שללא השוני בינו לבין הבורא, לא היתה כלל מציאות האדם שבו, אלא היה רק דומם, צומח, חי. כי המדבר, דרגת המדבר, חייב להיות דומה לבורא, ולהיות דומה למישהו אפשר רק מהנקודה שכנגד.

לכן יש ניגוד בטבע, ובעצם גם הניגוד הזה לא קיים. נקודת ה"יש מאין", שנבראה על ידי הבורא במחשבת הבריאה, היא הנקודה היחידה של הבריאה, יציאה מִבר לשלימות. הנקודה הזאת, הניצוץ הזה, הקטן, השחור, הנקודה השחורה בתוך האור, היא קיימת כלפי הנברא, כדי לתת לו את ההכרה, שיש משהו מחוץ לבורא, זה כל האישיות שלו.

אבל מחוץ לזה, ודאי שכל הרע, שנדמה לנברא שקיים, הוא רק מתוך גישה לא נכונה למציאות שלו. כמו אותו יהודי במשל, שאם היה יודע ומתעלה מעל הרגשת המקום והזמן, אז ודאי שבאותו רגע כל התענוגים היו מכבים את הייסורים, והיה מבין, שהייסורים האלו הם רק כדי להחזיק את התענוגים. כי חושך ואור תלויים זה בזה, ולא יכולים להתגלות זה בלי זה.

ולכן המסדר נכון יחס בין הכלי לבין האור על ידי המסך, מגלה את החושך הגדול ביותר והמילוי הגדול ביותר וקושר אותם יחד, ואז אין לו שום בעיה עם הניגודיות ביניהם. והמסך, שמקשר ביניהם, הוא דווקא מברך על החושך כמו על האור, ועל ידי הפער ביניהם מתגלה האהבה וגדלות הבריאה.

לכן אם מדובר כלפינו, הקטנים, אז הכול תלוי בגישה לֵמה שאנחנו מרגישים. אנחנו מרגישים את החושך, מרגישים את האור, תענוגים גשמיים, אולי אפילו רוחניים קצת, התעלות מעל הגשמיות. כל זה צריך להיות אך ורק בפיקוח של הגישה, לֵמה אנחנו רוצים להגיע, ואז איך אנחנו מקבלים את כל היוצרות האלו, את כל ההכנות, את כל המרכיבים, הפריטים, שיש בכל מצב ומצב. לא יכול להיות, שאדם בכל רגע ורגע לא יכול להרכיב ולחבר אותם יחד כך שבסופו של דבר יתנו לו מצב שלם, ולא חשוב איפה הוא נמצא.

אז אין ייסורים, אין זדונות ואין שגגות, אלא סך הכל יחס לא מתוקן של האדם לאותו התענוג ולאותה גדלות הבורא. שלא יכול לגלות אותו, בגלל שלא מתייחס נכון. אדם לא מתייחס לבורא ולא מתייחס לתענוגים כאמצעי להיות עצמאי, אלא מתייחס אליהם כמו לעצם, ולכן זה נראה לו כייסורים. אבל צריך גם להבין, שהייסורים עצמם הם כרוזים, הם כמו פצע, שמתריע לאדם שיש לו בעיה, ועליו לטפל בה. ואז בגישה נכונה הנֵגע מייד הופך לעונג.

שאלה: לפי המשל, מצטיירת תמונה, שגם אחרי שהיהודי מקבל את המילוי, הוא עדיין נשאר בהגבלה, בחיסרון. כאילו מצטער שיכול להיות לו יותר, לקבל יותר מכות. אז הוא מוגבל, או שאז יש לו עוד אפשרות להוסיף כדי להתפתח?

אם אדם לא שוכח ממצב למצב, אז את המצב הבא הוא יקבל כבר בהבנה ובשמחה. ובהתגלות החושך, במכה, מייד יבדיל שהיא באה כדי להפוך אותה לתענוגים, לטוב, לדבקות. להתעלות מעל המכה, ולהבין שהיא האמצעי, שאלה החסרונות שבכלים, שעל פניהם הוא יכול להתגבר. בעצם מה זה מכה? נותנים לאדם כלי עם מסך יחד, אבל הוא לא רוצה את המסך, הוא רוצה כלי מלא ללא מסך. אבל נותנים לו אותו עם מסך, נותנים לו כלי רוחני מוכן, ואדם לא רוצה אותו, הוא מרגיש שזה חושך בשבילו.

הייסורים שאדם מרגיש הם ממצב רוחני שהוא עוד לא מתאים לו. נותנים לו מצב רוחני, שנקרא "כלי עם מסך", ואומרים "זה תעשה", "זה תרצה". כמו שאומרים לילד קטן, "תעשה כך, יהיה לך טוב, תהיה גדול", אבל הוא לא רוצה. הוא רוצה את המתוק בפנים, ולא את מה שבחוץ.

אדם צריך להתעלות בתפיסה, בגישה, מלהיכנס פנימה לתענוג, עליו לקבל את המצב הזה במלואו, למרות שזה אחוריים, שזה חושך, שזה ודאי לא נעים, אבל לקבל אותו ולהגיד, שזה הכלי הנכון, שבו הוא צריך להיות, ואותו הוא צריך להעתיק על עצמו. ואז לא יהיו ייסורים, אלא ההפך, תהיה לאדם הודיה לבורא, שנותן לו כל פעם מדרגות חדשות, מצבים חדשים מוכנים. ואז אדם ירגיש אהבה.

אילו ייסורים יש כאן? הייסורים הם מפני שאדם לא רוצה לקבל זאת. שהוא צריך כל פעם להכין את עצמו, וגם יש לו במה להכין, יש לו מורה, יש לו ספר, יש לו קבוצה. המצבים שמתגלים לאדם הם מצבים שלמים, אבל הוא לא רואה אותם כך. לכן אומרים מקובלים, שאדם נמצא במצב רוחני, באין סוף, בשלימות, אמנם הוא לא רואה, אבל אין מה לעשות.

[...]

שאלה: על איזה סבל ועל אילו תענוגים בעל סולם כותב פה? האם סבל זה חוסר השתוות הצורה עם הבורא?

בעל הסולם כותב על סבל ותענוגים, בכל מה שקשור רק להתעלות האדם ולהשתוות לבורא. בחוכמת הקבלה מדובר על אדם שנמצא במגמה הנכונה ומזה יש לו סבל או שמחה. מי שסתם ללא שום קשר לזה סובל או שמח, זה כבר לא בדרגת האדם, אלא בדרגת הבהמה. ולא על כך מדובר בחוכמת הקבלה.

* * * * *

הלב שונא את ה"נקודה שבלב"

שמשתוקקת לאיחוד עם הבורא
(הרב מיכאל לייטמן, "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות ק"ח, 25.12.12)

"וזה דומה, למעשה שמספר העולם, על יהודי, נאמן בית אצל אדון אחד, שהיה האדון אוהבו כנפשו. וקרה פעם, שהאדון נסע לדרכו, והניח עסקיו ביד ממלא מקומו. והאיש הזה, היה שונא ישראל." מדובר על האגו, הרצון לקבל, והנקודה שבלב שבתוך האדם. ועד כמה שהאגו שולט עכשיו על האדם ועד כמה שנותן מכות לאותה נקודה שבלב שנקראת "יהודי" מהמילה של איחוד, מתייחד, כי הוא רוצה להתייחד עם הבורא, ועד כמה שהאגו מכשיל אותו. אז, מזה שהוא לא מסוגל להתייחד עם הבורא, הוא סובל, זה נקרא שמקבל מכות מהאגו שלו. "מה עשה, נטל ליהודי, והלקה אותו חמש מכות בפרהסיא, לעיני כולם, כדי להשפילו היטב. וכאשר חזר האדון, הלך אליו היהודי, וסיפר לו כל שקרה לו. ויחר אפו מאד, ויקרא לממלא המקום, ויצוהו לתת ליהודי תיכף על יד, אלף אדומים בעד כל מכה שהלקהו.

נטלם היהודי ושב לביתו. מצאה אותו אשתו בוכה. אמרה לו בחרדה רבה: "מה קרה לך עם האדון?" סיפר לה. אמרה לו: "א"כ, למה אתה בוכה?" אמר לה: "אני בוכה, משום שלא הלקה לי, אלא חמש מכות. והלואי, היה נותן לי לכל הפחות עשר מכות. כי עתה היו לי עשרת אלפים אדומים"."

בענייני העולם הזה, זה נראה גס ואגואיסטי. אבל אנחנו מבינים שבכל סיפורי התורה מדובר על פנימיות, ומי שמבין אותם יודע לתרגם אותם נכון. זה כך כי ה"אדם הוא עולם קטן", יש בו שניים, ה"נקודה שבלב" והלב. והלב הוא אנטישמי כלפי ה"נקודה שבלב" שמתקשרת לאיחוד. וככל שמגלים רצון לקבל יותר גדול, שנקרא "לב אכזרי", וכמה שהוא תופס ולא נותן לנקודה שבלב להתקדם, והיא עושה כל מיני מאמצים כדי לברוח ממנו ולהתקדם, ולכן סובלת כי הוא עוצר אותה ומחזיק אותה בשבי, בגלות, בייסורים, אז עד כמה שיש ביניהם יותר מתח, ופער, ויגיעה גדולה, וכאבים, והנקודה שבלב לא יכולה להתאחד, אז בכך בעצם נוצר הכלי. ולכן, כשמגיע המילוי, שזה נקרא "האדון חוזר", אז מקבלים שכר מאותם הייסורים, מאותם המקומות שיצרו את הייסורים בעת הגלות.

זאת אומרת, לא שלוקחים מהרצון לקבל את הרצון לקבל והופכים אותו לעל מנת להשפיע. הרצון לקבל שאנחנו נמצאים בו, (ראה שרטוט מס' 1) הוא רע. במה הוא רע? הוא טוב מאוד, הוא נותן לנו אפשרות לעשות חיים. אבל הוא רע בגלל שהוא לא נותן לרצון להשפיע, להיות בדבקות עם הבורא. הבורא הוא מדרגה יותר עליונה.

יש בין הרצון להשפיע לבין הבורא איזה מחסום, שלא נותן לעבור. והנקודה הזאת היא מאוד משתוקקת. עד כמה היא משתוקקת? עד כמה שהרצון לקבל שולט עליה. בכמה שהוא שולט יותר, היא צריכה להפעיל רצון עוד יותר גדול, כוונות עוד יותר גדולות. היא נמצאת בצער וייסורים, שלא יכולה להידבק, הרגשת גלות יותר גדולה. עד כמה? עד כמה שזה גדול, שהגלות יותר מרה. ואז יש לחץ יותר גדול, ואז יש השתוקקות היא יותר גדולה ונוצרים כלים.

הכלים להשגת המדרגה העליונה הזאת (ראה שרטוט מס' 1), הם לא רצון לקבל שהופך להיות לקבל על מנת להשפיע או להשפיע על מנת להשפיע. זו אותה נגזרת. זו אותה תוצאה מהמאמצים, מהמאבק ביניהם, מצער שנוצר בין הרצון להשפיע שבתוך האדם לרצון לקבל שבו, שהוא רוצה במאבק בין שניהם להידבק בבורא ולא מסוגל, כי "מחזיק ברגליים" את הרצון לקבל שלו. ואז היגיעה שלו, שהיא כתוצאה מהרצון לקבל שמחזיק את הנקודה שבלב, ויגיעה זה לא רצון, היגיעה שלו היא הופכת להיות לכלי שבו מתגלה הייחוד, גילוי של מדרגה הבאה.

הרצון לקבל כל הזמן נמצא בצמצום, אנחנו עובדים מעליו. אנחנו יוצרים מעליו את הכלי, מהיגיעה.